מנורה חויבה לחשוף דו"ח חקירה בעניין פריצה לבית מבוטח

בפני בקשתו של התובע להורות לנתבעת להמציא לידיו את דוח החקירה שברשותה, על כל נספחיו, את כל ההודעות שגבה החוקר ואת תצהיר החוקר, ככל שנערך.

רקע :

התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, בין השאר כנגד נזקי גניבה. ביום 8.2.05 ארעה פריצה לבית בו התגורר ונגנבו פריטים שונים, כמפורט בכתב התביעה, ביניהם תכשיטים. הנתבעת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח, בין השאר בטענה שתכשיטים שבוטחו היו צריכים להיות מוחזקים בכספת נעולה, מבוטנת לקיר, על מנת שיחול עליהם הביטוח ודבר זה לא נעשה. הנתבעת העלתה טענות לגבי אי קיום תנאי המיגון שבפוליסה וטענות לענין גובה הנזק הנטען. ארוע הפריצה לא נמצא במחלוקת.

בישיבת קדם משפט שהיתה ביום 30.10.05 הסכימו הצדדים על הליכים מקדמיים והגשת תצהירים. בהסכמתם, קבעתי בין השאר: "ניתן פטור מהגשת תצהירי חוקרים, בשלב זה, והם יוגשו לאחר הראיות האחרות, ככל שהדבר ידרש". יצויין, כי ברשימת המסמכים שהגישה הנתבעת לתובע, בהתאם להחלטת בית המשפט, צויין קיומו של דוח חוקר חסוי (סעיף 3.15 לרשימה).

ביום 4.5.06 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה, בה נסתיימה פרשת התביעה, ובסופה הכריז ב"כ התובע: "אלה עדי". התיק נקבע להמשך, לשמיעת עדי ההגנה. לאחר תום פרשת התביעה פנה התובע לנתבעת וביקש לעיין בדוח החקירה, אך הנתבעת השיבה כי הדוח חסוי ואין לה אפשרות להעביר לתובע עותק ממנו. לפיכך הוגשה הבקשה שבפני.

טענות התובע:

בענין חסיון מסמכים המצויים ברשות בעל דין יש להבחין בין שני מצבים: האחד - כאשר בעל הדין אינו מעונין לעשות שימוש במסמך, ומועלית טענת חסיון בשל כך שהמסמך שימש בהכנה למשפט; השני - כאשר בעל הדין מעונין רק בהשהיית ההמצאה, עד לאחר שיחקר בעל הדין שכנגד. ההלכה המחייבת בענין מצב שני זה היא זו שנקבעה ברע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטח, פ"ד נה(1) 515 (להלן - הלכת סוויסה). הנתבעת טוענת כעת, כי איננה מעונינת להגיש את הדוח בכלל, ולכן אין להחיל את הלכת סוויסה. באשר לחסיון מסמך שהוכן לקראת משפט - ההלכה המנחה היא זו שנקבעה ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2) 516. שם נקבע, כי מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים עניניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך להנות מחסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי. עוד טוען התובע, תוך הפניה לספרו של אליאס, "דיני ביטוח", התשס"ב-2002, כרך ב, עמודים 695-697, כי דוחות חקירה נערכים כחלק משגרת עיסוקו ותפקידו של המבטח ונאספים על ידי המבטח כחלק מחובתו לברר את חבותו. הם בדרך כלל נערכים תוך שיתוף פעולה של המבוטח, כמתחייב לפי סעיף 23 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח). היעלה על הדעת, שואל התובע, כי מבוטח שמעמיד עצמו לבדיקת רופא, למשל, לא יהיה זכאי לראות את חוות דעת הרופא, בעקבות הבדיקה? עוד מוסיף התובע, כי כאשר עצם ארוע הגניבה לא נתון במחלוקת, כפי שהיה במקרה של סוויסה, יש להעדיף את הכלל של משחק בקלפים פתוחים ואין להחזיק כל אדם כרמאי פוטנציאלי. התובע מפנה לפסיקה נוספת, התומכת בטענותיו, ומבקש, בסיכומו של דבר, שאורה לנתבעת להציג בפניו את דוח החוקר ואת ההודעות שגבה החוקר, ואם לא תעשה כן - ימחק כתב ההגנה.

טענות הנתבעת:

הנתבעת טוענת, שהדוח אינו "מסמך", אלא אוסף של עדויות, עדויות סברה ומסקנות. מדובר בעדות מפי השמועה, ולכן הדוח אינו עדות קבילה ולא ניתן להגישה לבית המשפט. גם אם הדוח היה ברשות התובע - לא יכול היה לעשות בו שימוש. המסמכים היחידים המצויים בדוח הם עדויות שנגבו, ובאלה לא ניתן לעשות שימוש כדי לאמת גרסת עד שנחקר, אלא רק כדי לסתור אותה. לכן אין כל תועלת בדוח לתובע, שכבר סיים הבאת הראיות מטעמו. דוח החקירה הוא חומר חסוי, שבא לסייע לנתבעת ולבא כוחה לנהל את ההגנה ולהפריך את טענות התובע. טוענת הנתבעת, כי מאחר שבמהלך חקירת התובע הצליחה להוכיח שהתובע ידע על דרישות המיגון לפי הפוליסה, אך לא קיים אותן - אין לה צורך להגיש את דוח החקירה. הגשת דוח החקירה ומידת השימוש בו הם לשיקולה הבלעדי של הנתבעת, שרשאית להחליט אם להגישו בתום ראיות התביעה, או בכלל לא. הלכת סוויסה אינה מחייבת את הנתבעת להגיש את הדוח בתום ראיות התביעה, אלא מאפשרת לו לבחור אם לעשות כן, או לא להגישו כלל. לתובע אין כל אינטרס בהצגת הדוח ומאחר שהנתבעת בחרה שלא להגישו - אין כל חשש שהתובע יופתע עם ראיות בלתי צפויות שמצריכות אותו המצריכות בדיקה והכנת ראיות לסתור. לענין הפסיקה שהביא התובע: היא לא רלוונטית, שכן הלכת סוויסה נותנת זכות למבטחת להגיש את הדוח לאחר תום פרשת התביעה, אך לא מחייבת אותה לעשות כן; פסק הדין בענין חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט ניתן לפני הלכת סוויסה ולכן הלכת סוויסה גוברת ומחייבת. פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום שהובאו אינם מחייבים את בית משפט זה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובת התובע לתגובת הנתבעת, וגם בדוח החקירה, אותו הוריתי להגיש לי, בהחלטה מיום 12.9.06, אני מגיעה למסקנה שעל הנתבעת להציג בפני התובע את דוח החקירה על נספחיו, לרבות עדויות שנגבו. ואלה טעמי:

א.         בחירה בנתיב של "אי גילוי" או "דחיית גילוי" (בהתאם להלכת סוויסה)

אני מסכימה עם התובע, כי בקשה לאי הגשת מסמך בטענת חסיון יכולה להתקבל משני טעמים: בשל כך שבעל המסמך הביע רצונו שהמסמך לא יוגש כלל, ישאר חסוי ולא יעשה בו כל שימוש, בדרך כלל בטענה שמדובר במסמך ששימש להכנת המשפט (להלן אקרא לאפשרות זו " נתיב אי הגשה"), או שבעל המסמך ביקש להשהות את הגשת המסמך עד לאחר עדותו של בעל הדין שכנגד, זה שהינו נושא הדוח, בהתאם להלכת סוויסה (להלן אקרא לאפשרות זו " נתיב סוויסה").

צודקת הנתבעת, כי ההחלטה באיזה מהנתיבים לפסוע - נתונה בידיה, והתובע לא יכול לחייבה ללכת דווקא בנתיב האחד ולא באחר. אלא שנקודת ההחלטה איננה במקום שבו עומדת כעת הנתבעת . הנתבעת ביקשה בשלב קדם המשפט לחסות את דוח החוקר, ולהגישו לאחר הראיות האחרות. בכך החליטה שהיא פוסעת ב"נתיב סוויסה" ולא ב"נתיב אי הגשה". האמירה שיש דוח חוקר, הכולל עדויות שנגבו, ושהמבטחת מבקשת להגישו לאחר עדותו של בעל הדין שעליו נכתב הדוח, תלויה (בכל משפט שבו ננקטת עמדה זו), כחרב מעל ראש המבוטח. במשך כל הזמן מוטל אותו "צל מאיים", של דוח חסוי, שאין המבוטח יודע מה יש בו, מעל ראשו.

דרך המלך, הננקטת במרבית התיקים בהם מבקש בעל דין לדחות את הגשת דוח החוקר מטעמו, הינה זו: בעל הדוח מגיש בקשה לדחות הגשת הדוח. בהתאם להוראת בית המשפט (על פי הלכת סוויסה), עותק מהדוח מוגש, יחד עם הבקשה, לעיני בית המשפט בלבד. הצד שכנגד מגיב, ובית המשפט - כאשר הדוח ועמדות הצדדים לנגד עיניו, מחליט אם הוא מתיר את הדחיה אם לאו. הדרך האחרת, הינה שבעל הדוח מביע את רצונו לדחות את הגשת הדוח במעמד קדם המשפט, בעל פה. אם בעל הדין שכנגד מתנגד, עוברים לדרך המלך שתוארה לעיל (הגשת הבקשה בכתב, בצירוף הדוח, וכו'). ואולם, אם - כבמקרה שלפני - בעל הדין שכנגד נותן הסכמתו על אתר לדחיית ההגשה, מוצא הדבר ביטויו רק בהחלטתי בדיון, אינני רואה את הדוח ואני מורה בהחלטתי - בהסכמת הצדדים - שהדוח יוגש בתום ראיות בעל הדין שכנגד. שתי הדרכים מובילות לאותה תוצאה, ומהוות פסיעה באותו "נתיב", אם להשתמש בטרמינולוגיה שבחרתי לעיל. שאם לא כן - לא היתה ניתנת החלטה לפיה תצהירי החוקרים (שהדוח בדרך כלל נספח אליהם) "יוגשו לאחר הראיות האחרות, ככל שהדבר ידרש", אלא הייתי קובעת שהם לא יוגשו כלל ולא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש.

ב.         תום לב בניהול המשפט

בראש וראשונה, מטעמים של תום לב בניהול המשפט, ואי עשיית שימוש לרעה בהליכי המשפט, אני מגיעה למסקנה שהנתבעת איננה יכולה להודיע בשלב ראשון, שהיא מבקשת להלך ב"נתיב סוויסה" ולדחות את הגשת הדוח, להשאיר את דבר קיומו של הדוח תלוי ועומד מעל ראש המבוטח במהלך חקירתו הנגדית, וכאשר מגיע הרגע להגישו - היא מבקשת לעבור ל"נתיב אי הגשה", ומודיעה שמדובר בחומר שהוא חסוי מעצם טיבו, כחומר שהוכן לקראת משפט, ולכן אין להגישו.

ג.         מסמך שהוכן לקראת משפט

הפסיקה מפרשת ברוחב את המונח "חומר שהוכן לקראת משפט", ומוכנה לראות גם בחומר שהוכן כאשר היה צפי לניהול משפט, או בחומר שהוכן לקראת הליך אחר שנועד ליישב את הסכסוך מחוץ לכתלי בית המשפט משום חומר, הנהנה מהחסיון החל על חומר הכנה למשפט. ואולם - גם לכך יש תנאים ברורים:

"הלכה פסוקה היא כי מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי [ע"א 327/86 זינגר נ' ביינון, פד"י כב(2) 602; להלן: פרשת זינגר]. הטעם לכלל זה נעוץ בערך ההגנה על האוטונומיה הנתונה לצד למחלוקת להכין את קווי עמדתו במשפט בלא הפרעה. במתח הקיים בין חובת הגילוי לצורך חשיפת האמת במשפט, לבין ההגנה על זכותו של בעל דין להיערך כראוי להציג את עמדתו במחלוקת עם יריבו בלא שיאלץ לחשוף את חומר ההכנה שהכין לצורך כך, גובר הערך האחרון."חיסיון מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל דין שכנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיון בו" [פרשת זינגר, שם]. מטרת החיסיון היא לאפשר לאדם להכין עצמו למשפט בלא חשש שפרי עמלו לצורכי הכנת עמדתו ייחשף לעיניו של הצד השני [פרשת אזולאי, שם; ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל, פד"י כט(1) 169, 171]. הערך המבקש לגונן על זכותו של אדם להכין את עמדתו לצורך התדיינות עם הצד שכנגד משתלב גם עם תפיסת ערך הפרטיות של האדם אשר קיבל מעמד חוקתי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). חומר הכנה כאמור שייך לפרטיותו של האדם, ול"רשות היחיד" שלו המובן הרחב והכולל של מושג זה. לחיסיון זה קשר ענייני הדוק וזיקה תכליתית לחיסיון הסטטוטורי הפרוש על דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין ללקוח [סעיף 48 לפקודת הראיות]. עם זאת, אין ביניהם זהות, והחיסיון על חומר הכנה למשפט הוא רחב ומקיף יותר.

היקף התפרשותו של החיסיון ההילכתי על חומר הכנה למשפט חולש לא רק על חומר הכנה שנאסף שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, אלא גם על חומר שהוכן בעת שהיתה קיימת הסתברות של ממש כי יתנהל משפט בעתיד. הכנת חומר בתנאים של צפי לקיומו של משפט מכניסה חומר זה בגדר החיסיון ההילכתי. אולם על פי כלל החיסיון, נדרש כי גם טרם משפט, המסמך הוכן לצורך המשפט [פרשת גלעד, פיסקה 6 לפסק הדין]. התנאים לתחולת החיסיון על חומר הכנה למשפט הם, איפוא, קיום צפי לניהול משפט, והימצאות זיקה דומיננטית בין המסמך הנערך לבין המשפט הצפוי. מסמך הנערך למטרה עניינית כלשהי שאינה קשורה במשפט או במשפט הצפוי אינו נהנה מחיסיון, גם אם הוא רלבנטי למשפט, וגם אם הוא עשוי לתרום לבירור סוגיות העולות בו ." (ההדגשות הוספו - מ.ב.נ)